פסק-דין בתיק ת"א 2245-06

התביעה היא לפצוי בסך 1,000,000 ש"ח בגין נזק שנגרם לתובע לטענתו עקב התרשלות הנתבע בטיפול בעניינו.

רקע עובדתי

1. ביום 21.1.04 הוציאה הועדה המקומית לתכנון ובניה צו הריסה מנהלי כנגד בית התובע. ביום 29.1.04 פנה התובע אל הנתבע וביקש לשכור את שירותיו לצורך ביטול הצו. הנתבע הכין בקשה לביטול צו ההריסה לבית המשפט לעניינים מקומיים והדיון בה נקבע ליום 4.3.04 בפני כב' השופט בן-עטר ז"ל. בינתיים עוכב ביצועו של צו ההריסה. בדיון מיום 4.3.04 הגיעו ב"כ הצדדים " להסדר לפיו הבקשה תידחה לגופה ומנין 30 הימים לביצוע הצו יחל ביום 4.6.04...". להסדר זה ניתן לבקשת ב"כ הצדדים תוקף של החלטה (ר' נספח ב' לתצהיר התובע). ביום 1.6.04 פנה הנתבע בבקשה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 31.12.04 (ר' נספח ו' לתצהיר הנתבע). ביום 3.6.04 ניתנה החלטתו של כב' השופט בן-עטר ז"ל ולפיה תגיב העירייה לבקשה עד ליום 20.6.04 כאשר צו ההריסה עוכב בינתיים "עד למתן החלטה אחרת" (ר' נספח ח' לתצהיר הנתבע). ביום 4.6.04 פנה הנתבע, אשר ככל הנראה לא היה מודע להחלטה שניתנה על ידי כב' השופט בן עטר בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע הצו לשופט תורן ובאותו יום ניתנה החלטתו של כב' השופט מינץ ולפיה " לא ידוע אם ניתנה החלטה בבקשה אם לאו. לכן, בכל מקרה אני מעכב את ביצוע צו ההריסה המנהלי עד לקבלת ההחלטה של כב' השופט בן-עטר בבקשה אך בכל מקרה (הדגשה במקור - ש.ר.) עד ליום 6.6.04 שעה 12.30" (ר' נספחים ז לתצהיר הנתבע). ביום 20.7.04 ניתנה החלטתו של כב' השופט בן-עטר ז"ל הדוחה את הבקשה לדחיית ביצוע צו ההריסה. בהחלטה נקבע כי "תקופת 30 הימים לביצוע הצו תחל ביום 15.8.04" (סעיף 6 להחלטה, נספח י' לתצהיר הנתבע). ביום 17.8.04 בוצע צו ההריסה. באותו היום לפני תחילת ביצוע ההריסה פנה התובע אל הנתבע על מנת שיסייע במניעת ביצוע הצו אך התובע שהה בחו"ל. על כן פנה התובע לעו"ד אחר שביקש וקיבל עיכוב ביצוע, אך עת הגיעה ההחלטה לשטח היה כבר מאוחר מדי.

כתבי הטענות

2. על פי כתב התביעה פנה התובע אל הנתבע על מנת שימנע את הריסת הבית לאחר ששמע קודם לכן וגם מהנתבע  כי הוא בקיא מאוד בנושא וכי יש לו "קשרים מיוחדים במקומות הנכונים". עוד קודם להגשת הבקשה לביטול צו ההריסה פנו התובע והנתבע לאדריכל זאב ברן וביקשו ממנו בדיקה יעוץ והדרכה כיצד לטפל בבעיה והוא הודיע לצדדים כי ניתן למצוא פתרון לעבירת הבניה ולהביא לביטול צו ההריסה. לטענת התובע על הנתבע היה לדעת כי הכשרת הבניה - משפטית ועובדתית תארך חודשים רבים אם לא למעלה משנה. התובע סבר כי לאחר הדיון בפני כב' השופט בן-עטר ז"ל יעמוד הנתבע בקשר עם האדריכל ויפעיל את קשריו כפי שאף מסר לו כי יעשה, אך הנתבע לא עשה דבר עד ליום 1.6.04. גם לישיבה שהתקיימה ביום 18.3.04 באגף לתכנון העיר בעיריית ירושלים לא הגיע הנתבע על אף בקשת התובע שהלך לשם בעצמו בלא להבין למעשה את המתרחש. לטענת התובע הנתבע לא גילה מיומנות מקצועית בעת שטיפל בעניינו וזאת במיוחד לנוכח המצג שיצר בפניו טרם העברת התיק לטיפולו. לטענת התובע התרשל הנתבע הן בכך שלא מיצה את כל אפשרויות המשא ומתן קודם לדיון מיום 4.3.04, הן בהתנהלותו במהלכו והן לאחריו לרבות באי מצוי המהלכים המשפטיים האפשריים לרבות הליכי ערעור. עוד טוען התובע כי שום מבנה נוסף מבין אלו שנבנו ללא היתר ומצויים ליד הריסות הבית, לא נהרס על ידי העיריה.  לטענת התובע היה על הנתבע לעקוב מקרוב אחר ההחלטה בבקשתו לדחיית מועד ולא לגלות אדישות מוחלטת לקורה עימה ולכל הפחות למנות עו"ד אחר שיטפל בעניינו של התובע עת שהה בחו"ל.  בגין הריסת הבית תובע התובע את נזקיו בסך 1,000,000ש"ח.

על פי כתב ההגנה הנתבע אכן בקיא מאוד בענייני צווי הריסה וטיפל ומטפל בתיקים דומים רבים אך הטענה ולפיה הציג עצמו כבעל "קשרים מיוחדים" היא פרי דמיונו של התובע. לאחר שפנה התובע אל הנתבע הבהיר הנתבע כי יאות לקבל על עצמו את הטיפול המשפטי בעניינו של צו ההריסה אך הטיפול ההנדסי - קרי השגת רישיון לבנין, מוטל על התובע וכי סכויי הטיפול המשפטי תלויים בהוכחת התפתחות משמעותית בהליכי הכשרת הבניין. לשם כך אף היפנה הנתבע את התובע לאדריכל זאב ברן. התובע בחר להתעלם מהנחיותיו של הנתבע ולפעול באדישות מוחלטת. לאחר שבדיון שנערך ביום 4.3.04 בפני כב' השופט בן-עטר ז"ל הוכח כי הבניין עדיין בשלבי בנייה וטרם אוכלס ואינו עומד אפוא בקריטריונים החוקיים המאפשרים ביטולו של צו ההריסה, הגיע הנתבע להסכמות כפי שהגיע עם ב"כ העיריה וזאת על דעתו של התובע, לאחר שהסביר לו היטב משמעויות ההחלטה וכי עליו לפעול נמרצות לקידום הליכי הכשרת הבנייה. לאור מכתב שניתן בינתיים על ידי האדריכל ברן סבר הנתבע כי עד למועד הנקוב בהסכמה יעלה בידי התובע להמציא אישור עקרוני לבנייה באזור בו מצוי הבניין. בכתב ההגנה נטען כי הנתבע כלל לא ידע על קיומה של ישיבת התכנון בעיריה וממילא אין זה מתפקידו להופיע בה. על פי כתב ההגנה החלטתו של כב' השופט בן-עטר ז"ל מיום 20.7.04 מעולם לא נתקבלה בידיו של הנתבע והנתבע לא ידע על קיומה אלא באוגוסט 2004 לאחר שהבניין כבר נהרס. לטענת הנתבע אילו היה יודע על ההחלטה היה פועל להגשת ערעור ואולם סכויי הערעור היו קלושים ביותר שכן התובע לא הראה התקדמות ממשית בהליכי הכשרת הבנייה באופן שיצדיק דחייה נוספת בביצוע צו ההריסה. עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבע מילא אחר מכלול החובות המוטלות עליו כעורך דינו של התובע, נהג כעו"ד סביר וזהיר ואינו נושא בכל אחריות לפיצוי התובע. בכתב ההגנה גם מוכחש הנזק.

3. מטעם התובע הוגשו תצהירו של התובע, חוות דעת של עו"ד אחמד ספדי אודות מהות הטיפול בהליך צו הריסה מנהלי בכלל ובתיק הנוכחי בפרט וחוות דעת המהנדס-אדריכל בשיר טוויל ככל הנוגע לעלות הבניין שנבנה על ידי התובע. עוד זומנו לעדות ללא תצהיר עו"ד שמואל שפט מהמחלקה המשפטית של העיריה והגב' חגית כהן שהיתה בזמנים הרלוונטיים מתאמת תכנון יזום בעירית ירושלים. מטעם הנתבע הוגש תצהירו של הנתבע. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים הגישו סכומים בכתב.

הטענות בסיכומים

4. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו בגרסתו הראשונה בכתב של הנתבע לא הועלתה כל טענה כי האחריות להריסת הבית מוטלת על התובע, גירסא שהועלתה אך בכתב ההגנה לאחר שנועץ עם עורך דין. גירסת התובע כי לא נדרש לעשות דבר על ידי הנתבע היתה עקבית ואילו בגירסתו של הנתבע נתגלתה סתירה מהותית עד כי אין מקום לקבל את הגירסא המאוחרת. יש להתייחס לחוות דעתו של עו"ד ספדי כאל עדות רגילה של מי שהינו מומחה בתחום דרכי הפעולה הפתוחות בפני מי שעוסק בתחום עבירות הבניה בכלל ובתחום הבניה במזרח ירושלים בפרט. מחוות הדעת עולה כי לאור אי שיתוף הפעולה הנטען של התובע היה מקום להתפטר מיצוגו. מכל מקום לטענת ב"כ התובע עו"ד סביר היה נשאר בקשר עם הלקוח ועוקב אחר פעולותיו. בבקשה מיום 1.6.04 לדחיית ביצוע צו ההריסה טען הנתבע כי התובע עשה את כל מה שנדרש ממנו כדי לקבל היתר בנייה. בעדותו עמד על כך כי אין המדובר בשקר לבן. אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי יש לדחות את הגירסא בדבר אי שיתוף הפעולה של התובע. לטענת ב"כ התובע מעדותו של עו"ד ספדי ואף מהחלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 20.7.04 עולה כי על הנתבע היה לתקוף את חוקיות צו ההריסה ולא למחוק את בקשתו לביטול צו ההריסה המנהלי ולהסכים לקבלת ארכה קצרה לביצוע הצו. מעדותו של הנתבע עולה למעשה כי הגיע לא מוכן לדיון מיום 4.3.04 ואף לא קרא קודם את תיק העיריה. זאת, על אף שחלף חודש ממועד הגשת הבקשה ועד למועד הדיון. בשל כך ככל הנראה הגיע להסדר אליו הגיע. עוד טוען ב"כ התובע כי מעדויות התביעה עולה כי "משיכת זמן" היא שם המשחק בטיפול בצווי הריסה מנהליים במזרח ירושלים כאשר יש לכך משקל יתר מקום בו ניתן לקבל היתר בניה. הנתבע ידע עוד קודם לדיון מיום 4.3.04 כי ניתן לקבל היתר בניה למבנה וזאת כאמור במכתבו של האדריכל ברן אלא שכעולה מהמכתב נדרשה דחייה ממושכת. אף על פי כן פעל הנתבע בניגוד להגיון ולידע המשפטי שלו עצמו.  לטענת ב"כ התובע מהראיות עולה כי הנתבע ידע שניתנה החלטה על ידי כב' השופט בן-עטר ז"ל וכי ביתו של התובע מיועד להריסה בכל רגע ואף על פי כן העדיף את חופשתו על פני טובתו של הלקוח. טענתו החילופית של הנתבע ולפיה לא היה בערעור כדי לסייע לתובע היא מופרכת מעיקרא, סותרת את עדותו שלו עצמו וככל שנכונה - באשמתו של הנתבע לאור התנהלותו בבית המשפט לעניינים מקומיים. לטענת ב"כ התובע בעדותו של הנתבע נתגלו סתירות והיא היתה בלתי מהימנה. עוד טוען ב"כ התובע כי אילו היה הנתבע נוקט בכל הטקטיקות החוקיות שעמדו לרשותו הבית היה עומד על תילו עד היום. על כן עמד התובע בנטל החל על מי שתובע את עורך דינו. הוא הוכיח שהנתבע נמנע מלפעול כעורך דין סביר ועקב כך נהרס ביתו.  לטענת ב"כ התובע הוכח הנזק בחוות הדעת שהוגשה מטעמו והימנעות הנתבע מלהגיש חוות דעת נגדית צריכה לפעול לחובתו.

לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו הוכח כי האחריות לטיפול בפן התכנוני הוטלה על התובע. טענתו של התובע כי לא ידע ולא הבין זאת אינה עומדת במבחן הסבירות וההגיון ונסתרת על ידי עדותו של התובע עצמו. מעדותו של התובע עולה כי ידע כיצד פועלים לצורך קבלת היתר בניה לבניין וכי עליו לפעול ישירות מול האדריכל ברן לצורך קידום הליכי הרשוי. חרף האמור בחר שלא לפעול כך. הטעם להסדר אליו הגיע הנתבע עם העיריה בדיון מיום 4.3.04 נעוץ בכך שהוכח חד-משמעית שהבנין אשר נבנה על ידי התובע אינו עומד בקריטריונים החוקיים המאפשרים את ביטולו של צו ההריסה. ההסכמה בדיון היתה על דעתו של התובע אשר הבין כי עליו לפעול במרץ מול האדריכל לקידום הרשוי. התובע לא הראה ולו טענה עניינית אחת לפיה ניתן היה שלא לדחות את הבקשה לביטול צו ההריסה ועדותו של עו"ד ספדי בהקשר זה אינה רלוונטית לתובע. יש לדחות גם את הטענה כי היה על הנתבע להתעקש על קבלת אורכה ארוכה יותר שכן אין כל אסמכתא כי ניתן היה לקבל אורכה כאמור. גם טענת התובע כי ניתן היה לפעול להמרת צו ההריסה המינהלי בכתב אישום בלבד אף היא לא הוכחה. לטענת ב"כ הנתבע סבר התובע מתוך טעות עם קבלת מכתבה של הגב' חגית כהן כי הוכשרה הבנייה בביתו ואין הוא צריך לעשות דבר ולכן לא פנה יותר עוד אל הנתבע. התובע גם סבר, כעולה מעדותו, כי משום שהאדריכל ברן פועל מול הועד השכונתי הוא פטור מלטפל בעניינו הוא. טענת התובע כי סבר שכלל ענייניו מטופלים על ידי הנתבע מופרכת ואינה הגיונית. אף הבקשה להארכת מועד לביצועו של צו ההריסה נעשתה למעשה ללא שיתוף פעולה של התובע על אף פניות אליו בעניין זה. כעולה מהחלטתו של כב' השופט בן-עטר ז"ל הבקשה להארכת מועד נדחתה בסופו של דבר מאחר ולא הוגשה בקשה להיתר בנייה ומשום שהמצב התכנוני אינו מאפשר הגשת בקשה כזו. כעולה מעדותו של הנתבע לא קיבל את ההחלטה מיום 20.7.04 לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה ואולם אפילו היה מקבל אותה ומגיש ערעור סכויי הערעור היו קלושים ביותר לנוכח היעדר כל התקדמות ממשית בהליכי הרישוי. טענת התובע כי בכל מקרה חלה חובה על עו"ד למשוך זמן שיפוטי ולעכב את ההליכים המשפטיים עד בלי די אינה ראוייה. גם מעדותו של עורך הדין שפט שהעיד כי לעיתים משיכת זמן עוזרת ולעיתים לא, עולה כי לא לאורך זמן מתקבלות אורכות בהיעדר פעולה לקבלת ההיתר, כי העילה להמרת צו הריסה מנהלי בכתב אישום הינה כשהיתר הבניה בהישג יד ומכל מקום על פי עדותה של הגב' חגית כהן עד היום אין התובע רשאי להגיש בקשה להיתר בניה בשל המצב התכנוני של האזור כך שנימוקי החלטתו של כב' השופט בן-עטר ז"ל טובים אף עתה. גם טענת התובע כאילו הנתבע שינה גירסתו בקשר לארועים נשוא התביעה מופרכת ומטעה. לטענת ב"כ הנתבע החובה המוטלת על עורך דין כלפי לקוחו אינה החובה שלא לטעות כלל אלא החובה להפעיל שיקול דעת סביר. בנסיבות העניין לא הפר הנתבע חובות המוטלות עליו שכן פעל כפי המצופה מעורך דין זהיר וסביר בנסיבות העניין. אפילו יקבע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובע, אין כל קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזקים שנגרמו לתובע לטענתו והתנהגות התובע עצמו מנתקת כל קשר סיבתי כאמור. לטענת ב"כ הנתבע לא עמד התובע בנטל המוטל עליו על פי הפסיקה להוכחת הקשר הסיבתי. התובע לא הצליח להראות כל פגם בצו ההריסה ולא הביא לעדות כל עד אשר יכול היה להעיד כי עובר לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים הבנין שבנה התובע היה מאוכלס. הוכח כי אין כל פעולה אותה יכול היה הנתבע לנקוט ואשר  היתה מונעת את הריסת ביתו של התובע. גם לו הוגש ערעור על החלטתו של השופט בן-עטר ז"ל לא היה סכוי כי יתקבל שכן לא הוכחה כל התקדמות בהכשרת הבניה. לטענת ב"כ הנתבע מעל הכל חובתו של עו"ד תלויה במלוי החובות של לקוחותיו מה שלא התקיים בענייננו. עוד טוען ב"כ הנתבע כי יש להוציא את חוות דעתו של עו"ד אחמד ספדי מתיק בית המשפט בהיותה חוות דעת משפטית אשר הגשתה נאסרה. לחילופין אין בגוף חוות הדעת כל ראיה להתרשלות הנתבע. לטענת הנתבע גם לא הרים התובע את נטל ההוכחה לעניין הוכחת נזקיו ומכל מקום הפר את חובתו להקטין את הנזק.

דיון

5. ב"כ הנתבע לא חלק על כך כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של עורך דין כלפי לקוחו. במרכז המחלוקת שאלת ההתרשלות, וככל שקיימת, שאלת הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק שנגרם.

ב"כ התובע מצביע על 3 צירי זמן שבהם לטענתו התרשל הנתבע. האחד - מיום שפנה אליו התובע ועד לדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים ביום  4.3.04 . השני - התנהלות הנתבע ממועד הדיון ועד להגשת הבקשה מיום 1.6.04 לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, והשלישי - מאותו מועד ועד להריסת הבית. אדון בהם אחד לאחד.

6. טענתו העיקרית של ב"כ התובע כנגד הנתבע ככל הנוגע לציר הזמן הראשון נוגעת להסדר אליו הגיע הנתבע עם התובע העירוני בדיון מיום 4.3.04. כעולה מפרוטוקול אותו דיון הגיעו הצדדים להסדר לפיו הבקשה לביטול צו ההריסה תידחה לגופה ומנין 30 הימים לביצוע הצו יחל ביום 4.6.04. להסדר זה ניתן לבקשת ב"כ הצדדים תוקף של החלטה (ר' נספח ב' לתצהיר התובע).

לטענת ב"כ התובע לא עשה הנתבע די במהלך החודש שחלף מעת שהוגשה הבקשה לביטול צו ההריסה ועד למועד הדיון ובשל כך אף בעת הדיון הגיע להסדר אליו הגיע תחת לקיים דיון ולתקוף את חוקיות צו ההריסה. לטענת ב"כ התובע ניתן היה לתקוף את חוקיות הצו בדרכים שונות כעולה מעדותו של עו"ד ספדי, והיה מקום לקיים דיון תוך חקירות המצהירים תחת להסכים על דחיית הבקשה תוך דחיית מועד ביצוע הצו ועוד לפרק זמן כה קצר. אין בידי לקבל טענות אלו.

7. על פי תצהירו של הנתבע עם פנייתו הראשונה של התובע אליו הבהיר לו כי הסיכויים לביטול הצו הם קטנים אך דחייה תאפשר להראות לבית המשפט כי התובע פועל במרץ לקבלת היתר בניה וכי בסופו של דבר יקבלו, דבר שיאפשר בסופו של יום להמיר את צו ההריסה בכתב אישום. כיוון שכך היפנה אותו מיידית לאדריכל זאב ברן שיתחיל בטיפול בנושא קבלת היתר הבניה, אף פנה אליו אישית שיקבל על עצמו את הטיפול  ויעביר לנתבע מכתב לפיו הוא פועל במגמה לקבל היתר בניה והמפרט גם את הסיכויים לקבל בסופו של יום היתר בניה (ר' סעיף 6 לתצהיר; ר' גם עדותו בעמ' 75, שורות 20-18). גרסא זו נאמנה עלי. היא נתמכת באמור בתצהירו של התובע לפיו הציע לו הנתבע לערב אדריכל כדי שיבדוק אם בכלל ניתן לקבל רישיון בניה באותו אזור (סעיף 13 לתצהיר). היא נתמכת גם במכתבו של האדריכל מיום 26.2.04 בו הוא מפרט בפתח כי קיבל חומר גם מאת הנתבע (ר' נספח א' לתצהיר התובע). מהמכתב גם עולה כי לאזור בו מצוי בית התובע מקודמת תב"ע חדשה וביתו של התובע ממוקם במקום שאינו מיועד לכבישים או מבני ציבור כך שקיימת אפשרות למצוא פתרון.

על פי תצהירו ועדותו של הנתבע מאחר ועל פי הנתונים שהיו בתיק העיריה בעת הדיון ובמיוחד הצילומים שצולמו על ידי פקח העיריה, היה ברור כי בניית המבנה טרם הושלמה שכן אין בו חשמל, מים ואף מרצפות ועל כן גם אינו מתאים לאכלוס, הוא הבין כי אין כל סיכוי כי הצו יבוטל (ר' סעיף 13-12 לתצהיר; עדותו בעמ' 84, שורות 31-15). למעשה מעדותו עולה כי זו הייתה אף גרסתו הראשונית של התובע עת פנה אליו (ר' עמ' 64, שורות 18-11; עמ' 65, שורות 8-1). משראה כי אלו הם פני הדברים פעל להשגת הסדר ככל הנוגע לדחיית מועד ביצוע הצו תוך הצגת מכתבו של האדריכל.

ב"כ התובע לא טען כי נתונים אלו ככל הנוגע למצב הבית היו שגויים, ואולם לטענתו היה בכל זאת על הנתבע לאמץ טקטיקות שונות לעיכוב ההליכים כגון חקירת הפקח מטעם העיריה, ולנסות לתקוף את הצו בדרכים שונות. בעניין זה העיד עו"ד ספדי כי הוא עצמו למשל תוקף את שאלת סמכותו של המהנדס החתום על התצהיר (ר' עמ' 11, שורות 30-18). עם זאת העיד כי כלל לא ברור אם עוד עורכי דין יודעים על הפגם הנטען בהסמכה (עמ' 12, שורות 10-3). מעדותו עולה כי הוא עצמו אינו מוסר מידע בעניין זה לאחרים (ר' שם, שורות5-4). עו"ד ספדי גם לא יכול היה להצביע על מקרה בו נתקבלה הטענה אלא לכל היותר לטענתו בשני המקרים בהם טען זאת סייע לו הדבר להגיע לפשרה (ר' עמ' 12, שורה 27 - עמ' 13, שורה 3). יתר על כן על פני הדברים זהות החותם על תצהיר המהנדס בעניינו של התובע שונה מזה לגביו העיד עו"ד ספדי (ר' נספח א' לתצהיר הנתבע; עדותו של עו"ד ספדי בעמ' 11, שורות 20-18). 

מכל מקום אין באמור כדי ללמד על כל התרשלות מצד הנתבע. זאת, אף מבלי להתייחס לשאלת קבילותה של חוות דעתו של עו"ד ספדי כראיה. ככל שהנתונים העובדתיים הם כאלו שאין בהם כדי לבסס עילה לביטול צו ההריסה על פי הקריטריונים המשפטיים הקיימים, גיבוש הסדר שעיקרו קבלת אורכה לביצוע הצו, בהתחשב אף במכתב האדריכל שהוגש בינתיים, אינה בגדר התרשלות אלא התנהלות סבירה של עורך דין. האם ניתן היה להגיע להסדר בדבר תקופה ארוכה יותר? ב"כ התובע למעשה לא טוען זאת, ודאי לא הוכיח זאת. אפילו היה טוען ומוכיח ספק בעיני האם היה ניתן לראות בהסדר שנתגבש משום התרשלות. מכל מקום הדבר כאמור אף לא נטען.